image alt


שיחה שהייתה לי הבוקר בגן.

היא: הבת שלי ביקשה משאית, בעלי קנה לה שתיים, ואני לא מסכימה! היא בת! שתשחק עם בובות, במטבח, מה פתאום משחקים של בנים.

אני: את מכירה את תקרת הזכוכית? כל פעם שאת אומרת לה לא, זה לא בשבילך, זה בשביל בנים,
את מורידה את התקרה הזו קצת. את עוצרת לה את החלומות. את בעצם אומרת לה שהיא לא יכולה לעשות הכל. 
היה משהו שרצית להיות ואמא שלך אמרה לך לא?

היא: כן, אני רציתי להיות מוסכניקיות, אמא שלי לא הרשתה לי, 
זה היה החלום שלי.

אני: ועכשיו את עושה את זה לבת שלך. 
תני לה, תני לה לשחק עם מה שהיא בוחרת, 
רק ככה היא תוכל לחלום ולהגיע רחוק. 

היא הולכת וחוזרת אחרי 5 דק. 

היא: את יודעת, הזזת לי משהו. זה נכון. 
אני רוצה שהיא תגיע גבוה. אני אחזיר לה את המשאיות.

בתמונה הסיבה שבגללה הגעתי לגן, 
דוגמן הבית שחולה על ורוד, כבאיות ומשאיות.

11/7/19

image alt
״נשים וגברים הם לא אותו הדבר נקודה!״ היא הגיבה לי באחד הפוסטים. זה נכון עניתי אבל אנחנו עדיין שווים.
גברים ונשים הם לא אותו דבר. גם נשים ונשים הן לא אותו דבר.
 אני לא דומה לאחותי או לחברות שלי. כל אחת מאיתנו יישות בפני עצמה, ולא רק זה, עם רצנות וצריכים משלה!
 מכאן, שיש נשים שהיו רוצות קריירה ויש כאלה שבוחרות להיות אמהות במשרה מלאה (שזו עבודה שונה אך קשה לא פחות), יש כאלה שרוצות ללמוד כל החיים וכאלה שעזבו כבר בתיכון. 
 יש כל כך הרבה מאיתנו וכל כך הרבה שונות, שלו אנחנו רוצות להיות קרייריסטיות זכותנו לקבל את אותה המשכורת או את אותן אופציות קידום. גם לגבר שמכוונים אותו לגיבורות מגיל 0 מותר לבכות, או להיות אבא במשרה מלאה. כי כמונו, גם גברים שונים אחד מהשני. 
 אז כשאני מדברת על פמניזים, שהוא בעצם השיוויון הזה, זה לא כי אנחנו דומים, אלא כי אנחנו שווים, ולכל אחד מאיתנו החופש לבחור מי הוא ומה רצונותיו וצרכיו.

  16/5/17

 מי שמכיר אותי מאז ומעולם יודע שאני אוהבת מחשופים, במיוחד בקיץ, שחם לי, אני לא מאלה שמכסות את עצמן. 
 לא פעם קיבלתי הערות, ממבוגרת בתחנת אוטובוס, או מסטודנטית שישבה לידי בכיתה. מבחור שעבר ולא הסיט את המבט לרגע, או בחור שניגש אלי באמצע מועדון רק כדי להגיד לי מה הוא היה עושה לי ולחזה שלי. 
אי שם כשהייתי בת 18 זה לפעמים החמיא לי אבל בעיקר הטריד אותי, או השתיק אותי.
עם השנים גדלתי, והבנתי שזה לא צריך לעניין אותי מה ההוא ברחוב אומר, למעשה, בכל פעם שהעירו לי, רק פתחתי עוד כפתור. אם למישהו לא נוח עם המחשוף שלי, שלא יסתכל. 
 המחשוף, שלי ושל אחרות הוא לא נושא לדיון, הוא גם לא הזמנה לנגיעה או יותר. המחשוף הזה הוא פשוט סגנון לבוש, ממש כמו סודר גולף או נעלי עקב, ואם למישהו זה לא ברור, הגיע הזמן שיתרגל.

בגדים זה לא הזמנה לאונס, אגב, גם לא שכרות או כל דבר אחר. הדבר היחיד שגורם לאונס הוא אנסים. 
 אז במקום לחנך אותנו לצניעות וענווה, לימדו את הגברים שסביבכם, לא לאנוס, שלא זה לא.

בשישי הקרוב תתקיים צעדת השרמוטות 2017. 
 זה הזמן לצעוק את הצעקה שלנו, הגוף שלנו הוא שלנו, אנחנו מחליטות עליו, וזה ממש לא משנה מה לבשתי בבוקר.

לקראת המצעד, אני משחררת סנונית קטנטנה מהקולקציה שאני מכינה לנו לקיץ, ״לא זה לא״ זה מסר שצריך להיות מרוח בכל מקום. הכובעים עכשיו בהנחה משמעותית עד למצעד (לינק בתגובות), והלואי ונמלא את הרחובות ב״שרמוטות״.

בתמונה, אני, המחשוף שלי וכובע

  7/5/17

image alt

image alt
 

כשדוד נולד הוא בא ושינה לי את החיים. נתן לי בעיטה בתחת לעשות מעשה ולהגשים חלומות, אז התחילה המחשבה על pink is for boys. 

אמהות היא לא קלה, היא גם לא תמיד כיף ואושר, אבל היא אהבה ללא גבולות, והיא ממלאת אותך בכל רגע נתון, לפעמים בדאגות, לפעמים בשאלות, לעיתים בתיסכול, אבל תמיד את מלאה באהבה.

כשדוד נולד גיליתי שאני סופרגירל. שאני יכולה לעשות הכל כל עוד זה בשבילו, גם אם לא ישנתי כל הלילה, גם להכין ארוחת ערב כשאין כלום במקרר וגם לטפס על גדר בגובה מטר וחצי כשאני בחודש שמיני.

אמהות זה כוח על. פשוט ככה.

22/2/17


 

טו בשבט הגיע חג לאילנות.

זה אחד החגים האהובים עלי, אוהבת את הפירות, אוהבת את הירקות, אוהבת את העציצים ואת הפרחים.

אבל זו גם הזדמנות לדבר על אחד השירים היפים שאומצו ע״י החג, ״ואלס להגנת הצומח״. זה לא סוד שהשיר לא מדבר על הפרחים, לא על איריס, נרקיס או רקפת, הוא מדבר על החיילות המוטרדות, שאף אחד לא שומר עליהן. אומנם עברו כמה שנים מאז ניכתב השיר, אבל ניראה שלא המון השתנה.

אז נכון שיש כבר חוק שאסור לגעת, אך בפועל המוטרדות אינן מוגנות, בפועל גם כאשר המוטרדות כבר מתלוננות ועוברות חקירות והאשמות, עדיין מערכת המשפט מפקירה את המתלוננות, במיוחד אם אלו ״מלחי הארץ״ ו״גיבורי ישראל״ - ״כל אחד עובר, חוטף, קוטף, קולע לו זר״.

 

 

image alt

image alt

פמניזם, אם תסתכלו בויקופדיה פמניזם זה אסופה של אדיאולוגיות פוליטיות וחברתיות שמטרתן להשיג ולמסד זכויות לנשים מבחינה פוליטת חברתית כלכלית ואישית.

אם תשאלו אותי מה זה פמניזם אני אגיד שזה שיוויון זכויות לנשים ולגברים.

איכשהו המושג הזה, הכינוי הזה הפך לגנאי. אם יקראו למישהי פמניסטית, לרוב זה יהיה בזלזול, לרוב הן יתוארו כנשים ממורמרות, כאלה שלא מורידות שיער, שבלילות חולמות על אויבם המשותף הלוא הוא הגבר.
 אבל פמניזם, זה לא שנאת גברים, זה גם לא בהכרח שפם או שיערות בבית שחי, זה לא רצון להיות גבר וזה גם לא ארגון של נשים ממורמרות. זה בסהכ נשים שמעוניינות להיות שוות. לא פחות, לא יותר, פשוט שוות.

אנחנו חיות בעולם של גברים, מרוויחות פחות מגברים, מתקדמות בעבודה פחות, מוטרדות יותר, נפגעות יותר ומבוקרות יותר. אם מישהי מוטרדת מינית זה כי היא לבשה חצאית מיני, ואם גבר בגד זה כי מישהי פיתתה אותו, הן מרוויחות פחות כי הן אמהות, הן אימהות כי זה טבען, ולכן גם לא יכולות להיות מנהלות, הן הרי רגשניות.

אבל נשים, הן כמו גברים, יש מהן מכל הסוגים. יש את הרגשניות ויש את הקשוחות, יש את המטופחות ויש את הפחות, יש את המשפחתיות ויש את הזאבות, בקיצור יש את הכל. 
אז איך זה שעדיין ב20177, החיים שלנו לא שוים?

11/1/17
 


אני שומעת סביבי כל הזמן שאין שובניזם, ונשים יכולות לעשות מה שהן רוצות, ומי בכלל צריכה פמניזם?
אז אני פה בשביל זה.
 אנחנו צריכות פמיניזם כדי שתהיה לנו זכות הבחירה, אם ללכת לעבוד או להיות אמא במשרה מלאה. אנחנו צריכות פמיניזם כי בלעדיו, לא יכולנו לנהוג או להצביע בבחירות. אנחנו צריכות את הפמיניזם כדי להיות אחראיות על עצמנו ועל גופנו. אנחנו צריכות את הפמיניזם כדי להרגיש בטוחות במרחב הציבורי וכדי להרגיש מספיק בנוח להתלונן על בעיות שצצות שמקום העבודה, במשפחה או בכל מקום בו הן צצות.
נשים שאומרות שהן שובניסטיות. איך זה יתכן? הרי אם העולם עדיין היה מתנהל בשובניזם מוחלט, היית עוברת מחזקתו של אביך לחזקתו של בעלך, מבלי האפשרות לבחור, היית הולכת ממקום למקום כי לנהוג היה אסור לך, ומי מדבר בכלל על אפשרויות הבחירה, כל בחירה שהיו נעלמות מזכויותיך. ועדיין, אני חושבת שהכוח להכניס את הפמניזים לעולמנו יותר ויותר הוא בידי הנשים, לא בכוח המלחמה וההפגנה אלא בכוח היומיום.

אני מוצאת את עצמי מקבלת בדיחות בקבוצות הוואטס אפ, דווקא מנשים, בדיחות שובניסטיות. אני רואה בחורות נקרעות מצחוק מאיזה תכנית טלויזיה שמציגה את הנשים כמפלצות. אני רואה נשים שמעריצות גברים מטרידים ומאשימות נערות צעירות בפיתוי, או נשים שמבקרות לבוש של אחרת ועוד אומרות ״למה היא ציפתה״. אבל אם נעצור שניה ונחשוב, נבין שהבדיחות האלה, הן אלה שבונות את המציאות שלנו. כשאנחנו צוחקות מבדיחה שובניסטית על כמה נשים מפלצות, אנחנו מעודדות את התפיסה הזו, אנחנו ממשיכות אותה, אנחנו משתפות איתה פעולה. והבדיחה הזו הופכת להיות המציאות של הילדים שלנו, של הילדות שלנו. בדיוק כמו התפיסה שבנות הן מפלצות, או שבנות לא יכולות לרוץ כמו בנים.

פעם, ילדה בת 10 סיפרה לי בדיחה. היא פתחה ואמרה שזו בדיחה טיפה גזענית אבל היא תספר בכל זאת. שאלתי אותה, אז למה לספר את זה? הסברתי לה, שלא מספיק לציין שהבדיחה גזענית, אם בכל זאת אנחנו ממשיכים לספר אותה. היא חשבה, עצרה את עצמה, ולא סיפרה.

אז לא באתי להיות ההורסת שמחות, וגם לא זו שמקלקלת את הפאנצ׳ים של כל הבדיחות. אבל מצד שני, חסר לנו על מה לצחוק? בפעם הבאה שאתן מקבלות בדיחה שובניסטית, תעצרו רגע, תחשבו רגע, אלו המסרים שאתן רוצות לשמר, שאתן רוצות להעביר לילדים שלכן?

25/12/16

image alt

image alt
כבר תקופה שהרשת גועשת מכל מיני מטרידים וזיינים. 

הם לא חושבים שהם מטרידים, בעולם שלהם הם לא עושים שום דבר רע, הם בסה״כ ניסו את מזלם, חלק מהבנות אפילו הסכימו, חלק אחר פשוט שתק, ואילו החלק האחרון, כבר הקים קול צעקה.

 

זה נכון, לא לכל הבנות יש כוח להגיד לא מובהק, לא כולן יודעות לצעוק את זה, לפעמים כי הן מאויימות מבעל הכוח ממול, לפעמים הן פוחדות מההשלכות של הלא הזה ולפעמים הן אומרות ואף אחד לא שומע. אבל בשנת 2017 חשוב לצעוק מכל מקום, שלא רק המילה לא, מבטאת את הלא. גם חוסר שיתוף פעולה זה לא, אם את שיכורה ולא מתפקדת זה לא, וגם אם את מתעלמת ומחייכת בנימוס זה לא.

הגיע הזמן לחנך את הגברים שלנו, ואת דור העתיד שכן זה כן, בניגוד ללא.

 

כשאני אומרת שיש לי חלום לחנך את הדור הבא, זה חלום מורכב, שבנוי מכל מיני שכבות. אבל אחת מהן היא השכבה שגופי שלי ואני זה שמחליט. ולכן, אני דורש שיכבדו אותי, אבל ככזה אני מכבד גם את האחר. זה מתחיל מזו שנדחפת לדלפק בחנות ומתעלמת מקיומי, וזה ממשיך לזה שפותח רגלים במושב האוטובוס. אני לא אגע במישהי בלי הסכמה מפורשת שלה, ואני לא אתן נשיקה לדוד אם לא בא לי רק כדי לא להעליב אותו או כי אמא אמרה. 

 

כמו שלא היינו רוצים שהילדים שלנו, בנים ובנות יפגעו, אנחנו גם לא רוצים שיפגעו באחר. ולזה אני שואפת. אני שואפת ללמד את הדור החדש (ועל הדרך את הישן) לתת את המרחב, לתת את הבחירה, וגם לדרוש אותה. לא לתת לאף אחד לגעת בי בניגוד לרצוני, ובטח אם זה לא נעים לי, ולא לגעת באף אחד בלי לוודא איתו שזה נעים לו וזה בסדר מבחינתו.

 

אנחנו צריכים לשמור על הילדים שלנו, מהצד הנפגע, אבל גם מהצד הפוגע.

אל תגידו הילד שלי הוא לא כזה, לימדו אותו לא להיות כזה. 

11/12/16
 


x

#{title}

#{text}

#{price}